×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אָמַר חִזְקִיָּה מַאי קְרָא {ישעיהו כ״ז:ט׳} בְּשׂוּמוֹ כׇּל אַבְנֵי מִזְבֵּחַ כְּאַבְנֵי גיר מְנוּפָּצוֹת לֹא יָקוּמוּ אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים אִי אִיכָּא כְּאַבְנֵי גִיר מְנוּפָּצוֹת לֹא יְקוּמוּן אֲשֵׁרִים וְחַמָּנִים אִי לָאו יָקוּמוּ.
Ḥizkiyya said: What is the verse from which this halakha is derived? It is derived from the verse: “By this shall the iniquity of Jacob be expiated…when he makes all the stones of the altar as limestones [ke’avnei gir] that are beaten into pieces, so that the asherim and the sun images shall rise no more” (Isaiah 27:9). This indicates that if the description “as limestones that are beaten into pieces” is fulfilled, then the statement “The sun images shall rise no more” also applies, and their status is revoked. If it is not fulfilled, then they shall rise, meaning that their status is not revoked.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
כדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות וגו׳ אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואי לא יקומו וקיימא לן כוותיה.
{בבלי עבודה זרה נד ע״א} והא דגרסינן בפרק אין מעמידין בהמה בפונדקאות של-גוים היה ר׳ ישמעאל אומר [מנין]⁠1 שאם אומ׳2 לו לאדם עבוד עבודה עזרה [ואל תהרג]⁠3 שיעבוד4 ואל יהרג תלמוד לומר {ויקרא יח:ה} וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר {ויקרא כב:לב} ולא תחללו את שם קדשי.
{בבלי עבודה זרה נד ע״א} ודאמר רבא נמי בפרק ר׳ ישמעאל אומר הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אנוס הדר כתב ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל5 דאפילו אנוס6 והא7 בצינעה והא בפרהיסיא דשמעת מינה דעבודה זרה8 נמי בצינעה יעבוד9 ואל יהרג ליתינהו דקימא לן כר׳ אליעזר דאמר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך.
1. מנין: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
2. אומ׳: דפוסים: אמר.
3. ואל תהרג: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים. חסר בכ״י סוטרו.
4. שיעבוד: בכ״י סוטרו, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, ניתן לקרוא גם: ״שיעבור״.
5. ונקדשתי בתוך בני ישראל: דפוסים רק: ונקדשתי. חסר בכ״י נ.
6. אנוס: כ״י הספרייה הבריטית: ״אנוס הוא״.
7. והא: דפוסים: הא.
8. מינה דעבודה זרה: וכן כ״י נ. דפוס קושטא: מיניהו דעבודה זרה. דפוסים: מינייהו דעבודת ע״ז.
9. יעבוד: בכ״י סוטרו, כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, ניתן לקרוא גם: ״יעבור״.
מאי קרא – דמזבח הוי אבנים הרבה ואיסורו עד שינתץ רובו.
גיר – כפור גרושל״א.
לא יקומו – שוב לא יקריבו עליו.
ואי לאו – דלא ניתצו יקומו.
אמר חזקיה מאי קרא – צ״ל דחזקיה אברייתא קאי ולא על דברי רבי יוחנן שהרי חזקיה רבו של רבי יוחנן ומיהו פרק ד׳ אחים ביבמות (יבמות לא:) עושה אביי תירוץ על מה שהקשה התלמוד על רב אשי אלא ודאי גם אביי ידע דברי רב אשי והוצרך לו לתרץ והתלמוד סידר כן לפי שהוא מתיישב יותר היטב אחר הסוגיא.
פיסקא: בימוסיות של מלכים מאי קראה בשומו כל אבני מזבח – פירוש: ורובו ככולו בכל מקום.
הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים. פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (עבודה זרה מט:) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.
כבר בארנו שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מעתה נעבד שלו בתלוש אסור אף להדיוט ואם הוא מחובר שלא היתה בו תפיסת ידי אדם או בעל חיים אסור לגבוה ומותר להדיוט של חברו מותר לגבוה אפילו תלוש שאין בו רוח חיים ואין צריך לומר להדיוט ואם עשה בו מעשה לשם ע״ז אסרו אף להדיוט אף בבעל חיים בין של יחיד בין של רבים וכבר בארנו בשם גדולי המפרשים שאם היה של רבים לא נאסר ולא יראה כן:
מעתה ישראל ששחט בהמת חברו לע״ז אפילו לא שחט בה אלא סימן אחד אסרה אף להדיוט ואפילו לא שחט בה אלא כל שהוא שאע״פ שהמשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אפילו כל שהו אסרה ומ״מ רוב מפרשים מסכימים בזו להתירה בהנאה ולאסרה באכילה ויש מי שאומר כן אף בשהיה לו לישראל שותפות בה ולא סוף דבר בישראל אלא אפילו גוי או ישראל משומד ויש מי שאומר בישראל שלא אסרה שלא נתכון אלא לצער את חברו ולא לעבוד ולא נאמר כן אלא בגוי או משומד ואין דברים אלו נראין ומ״מ אף לדבריהם אם היה ישראל והתרו בו ואעפ״כ שחטה לשם ע״ז הרי הוא כמשומד:
לא עשה מעשה בגופה לע״ז ר״ל לעבוד הבהמה אבל עשה בה מעשה משמשי ע״ז או כעין בימוס לע״ז כגון שנסך יין לאיזה כוכב בין קרניה של בהמה זו לא אסרה ויראה אף בשלו שאין בעל חיים נאסר מתורת משמשי ע״ז וי״מ שאין משמשים נאסרים אא״כ נעשו מתחלה לכך ואין נראה כן וגאוני הראשונים פירשו בה מפני שבימוס שנפגם מותר ואי בעי פגים ליה מצד שהם סוברים שמשמשי ע״ז של ישראל יש להם בטול ובטולן על ידי אותו ישראל או חברו העובד כמהו וכן שמשמשין שנתבטלו מותרין אף לגבוה כמו שפירשנו למעלה:
מי שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמת עצמו או לשאר דברים התלושים שלו אסרם אף להדיוט בין בצנעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד שהרי אף בצנעה ואף שלא בשעת השמד כל שבע״ז יהרג ואל יעבור כמו שבארנו בפרק שני ואע״פ שיראה מכאן שבצנעה מותר אין הלכה כן ולא נאמרה אלא לדעת ר׳ ישמעאל שהיה מתיר במקום אונס בצנעה אף בע״ז אחר שאינה שעת השמד ולענין חיוב בית דין כל שלבו לשמים אין עונש בית דין עליו אלא שאיסור רביץ עליו ושאוסרין את מה שעבד מתורת נעבד:
בימוסיאות שהעמידו גוים בשעת השמד להעביד שם את ישראל ע״ז אפילו בטל השמד נעשו אותן הבימוסיאות משמשי ע״ז של ישראל ואין להם בטילא עולמית כמו שביארנו למעלה ואף לדעת המפרש שמשמשי ע״ז של ישראל יש להם בטלא וכנגד שיטתנו מפרש בזו שעובד את הבימוס עצמו אגב הע״ז שכך דרכם לפעמים כמו שהתבאר ולא סוף דבר שעת השמד אלא אף אם כפוהו בצנעה ועבר אין לו בטלה עולמית:
ישראל משומד דינו כישראל לענין בטול ע״ז ר״ל שאין לע״ז שלו בטילא עולמית:

האיסור לגבוה גם כשנעבד על ידי מי שאינו שלו

ציון א.
גמרא. תנא: נעבד – שלו אסור ושל חבירו מותר. ורמינהי: איזהו נעבד? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון; האי אונס היכי דמי? לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה? אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו גוים והשתחוה לבהמתו דידיה... חזקיה אמר: כגון שניסך לעבודה זרה יין על קרניה. מתקיף לה רב אדא בר אהבה: האי נעבד הוא? האי בימוס בעלמא הוא ושרייה! אלא אמר רב אדא בר אהבה: כגון שניסך לה יין בין קרניה, דעבד בה מעשה.
הנעבד, בין שעבד שלו בין של חבירו, בין באונס בין ברצון, בין בזדון בין בשגגה, בין לפני הקדש בין לאחר הקדש – הרי זה אסור, וירעה עד שיפול בו מום קבוע ויפדה, כמו שביארנו. וכו׳.
השגת הראב״ד. במסכת עבודה זרה אוקמוה של חבירו בשעשה בה מעשה.(רמב״ם איסורי מזבח ד, ו)

א. ביאור דברי חזקיה.

דין תורה הוא שהמשתחוה לבהמתו אוסרה לגבוה, ובברייתא שבסוגייתנו נאמר שהאיסור הוא רק בבהמתו ולא בבהמת חברו, והמקור לכך הוא בדרשת הפסוקים המובאת בתורת כהנים (ויקרא פ״ב פרשתא ב, אות ט ו-יא), ובמסכתות בבא קמא (מ, ב) ותמורה (כח, ב).
אולם הגמרא מקשה על כך מברייתא אחרת שלפיה הנעבד באונס אסור, וביישוב הסתירה מבאר חזקיה שאם ניסך לבהמת חברו יין בין קרניה הרי זה מעשה שאוסר משום נעבד גם את בהמת חברו, ובפשטות הכוונה לאסור לגבוה.
התוספות (ד״ה היתה ולעיל נב, ב ד״ה ברוך) מסבירים שיש הבדל בין מעשה בגוף הבהמה, כגון שחיטה, שאוסר אותה אף להדיוט, לבין מעשה שאינו בגופה, כגון ניסוך יין בין קרניה, שאוסרה רק לגבוה.
פירוש שונה עולה מתוך דברי הריטב״א שמפרש שמדובר כאן על מעשה הניכר בגוף הבהמה, כגון שחקק בקרניה מקום לנסך. לפי פירושו יוצא שבמעשה פחות מכך אין הבהמה נאסרת אפילו לגבוה, ונראה שלדעתו חזקיה מדבר על האיסור להדיוט ועל כן הוא מפרש שמדובר במעשה בגוף הבהמה.
יתרה מזו עולה מדברי הריא״ז (הלכה ב, כט) והמאירי שאף בניסוך בין קרניה הבהמה נאסרת להדיוט, ואין הם מחלקים בין סוגי מעשים שונים.

ב. שיטת ההלכה.

הרמב״ם פוסק שבין שעבד בהמה שלו ובין של חברו הרי היא אסורה למזבח, ואינו מזכיר את דברי חזקיה, משמע שסובר שבהמת חברו נאסרת למזבח אף בלי מעשה. אבל הראב״ד משיג עליו מהאמור בסוגייתנו שבהמת חברו נאסרת רק כשעשה בה מעשה.
בעל ערוך השלחן העתיד (סי׳ נה, טו–יז) כותב שגם הרמב״ם סובר שבהמה נאסרת רק על ידי מעשה, שכן סתם נעבד הוא על ידי מעשה, והשתחואה אינה בכלל עבודה.
גם הר״י קורקוס מציע אפשרות זו בדעת הרמב״ם, ומסביר שהרמב״ם סתם את דבריו וסמך על מה שכתב בהלכות עבודה זרה (ח, א) שבהמה אינה נאסרת אלא במעשה. אולם הוא עצמו כותב שתירוץ זה אינו עיקר, וגם רבים ממפרשי הרמב״ם מבינים שהרמב״ם מתכוון שהבהמה נאסרת בלא שום מעשה.
באור שמח ובמראה הפנים (על הירושלמי ג, ה) מבואר שהרמב״ם מסתמך על סוגיית הירושלמי (שם) שממנה עולה שיש הבדל בדין נעבד של חברו בין האיסור להדיוט לבין האיסור לגבוה, ועל פי זה הוא פוסק שהאיסור לגבוה אינו תלוי במעשה.
בעל ספר הר המוריה (אות יב) מסביר שחזקיה מעמיד את הברייתא האוסרת את בהמת חברו כפי שיטתו שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, אבל במסכת חולין (מ, ב) נאמר בשם רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו במעשה, והרמב״ם פוסק כמותם בהלכות עבודה זרה (ח, א). על כורחנו יוצא שיש מחלוקת בין שתי הברייתות שבסוגייתנו, והרמב״ם פוסק כַברייתא המחדשת שלגבי מזבח אדם יכול לאסור את בהמת חברו אפילו בלי שום מעשה.
בעל אבי עזרי (מהד׳ רביעאה) מפנה לדברי הרמב״ם בהלכות איסורי מזבח (ג, ו) הכותב שהמקור לאיסור נעבד הוא מהפסוק ״משחתם בהם מום בם״, כפי שדורש תנא דבי רבי ישמעאל במסכת תמורה (כח, ב), ושם נאמר שכל שהמום פוסל בו – אף עבודה זרה פוסלת בו. ממילא יוצא שכשם שמום פוסל בבהמה שאינה שלו – כך עבודה זרה פוסלת בבהמה שאינה שלו.
כל האמור עד כה מתאים לפירוש שסוגייתנו עוסקת באיסור לגבוה, אבל הכסף משנה כותב שהרמב״ם מפרש את סוגייתנו שעוסקת באיסור להדיוט, ועל כך אמר חזקיה שאוסר את בהמת חברו על ידי מעשה, אך כשמדובר על האיסור למזבח הבהמה נאסרת אף בלא מעשה. הוא מוסיף שהרמב״ם מסתמך בכך על תוספתא בתמורה (ד, א) האומרת במפורש שנעבד אסור בין בשלו ובין בשל חברו, ולא נזכר שם שהאיסור תלוי במעשה.
בדרך זו יוצא שהרמב״ם מפרש את סוגייתנו כריטב״א, אולם בעוד שהריטב״א סובר שצריכים למעשה על מנת לאסור להדיוט וגם לגבוה, הרי שהרמב״ם סובר שבהמת חברו נאסרת לגבוה גם בלי מעשה. מלבד זאת הריטב״א עצמו כותב שהוא חולק על הרמב״ם באיסור להדיוט, שלפי הרמב״ם אין אדם יכול לאסור את בהמת חברו להדיוט אפילו על ידי מעשה, ועיין במהדיר על הריטב״א שדן בדבריו.
הלחם משנה מקשה על הסבר הכסף משנה שסוגייתנו עוסקת באיסור להדיוט, שלפי זה לא ניתן להבין את הברייתא הראשונה שאוסרת נעבד בבהמה שלו ומתירה בשל חברו, שהרי לא מצינו איסור להדיוט בלי מעשה.
אולם החתם סופר (חי׳ לחולין דף מ, א) מבאר שאמנם בתחילה חשבה הגמרא שהברייתות מדברות על נעבד בלי מעשה, ולכן פירשו הכל ביחס לאיסור לגבוה, אבל מסקנת הגמרא היא שמדובר בנעבד על ידי מעשה ולענין האיסור להדיוט, ואילו האיסור לגבוה הוא גם בלי מעשה.
באשר לגדר האיסור, מדברי הרמב״ם משמע שהאיסור למזבח הוא מדאורייתא. אולם לדעת התוספות (נב, ב ד״ה ברוך) בנידון של הסוגיה, שלא נעשה מעשה בגוף החפץ, אף שאין איסור להדיוט גזרו חכמים לאסור אותו לגבוה. גם מדברי רש״י (ד״ה מאבני) ניתן להבין שאף שנעשה מעשה – האיסור הוא רק מדרבנן.
עיין עוד בעניין זה של איסור נעבד לגבוה ובאיסור להדיוט בבירור הלכה לחולין דף מ, א ציון ד–ה ולמסכת תמורה דף כח, א – כח, ב.

ג. איסור של בהמה מדין משמשים.

בתוך המשא ומתן שבסוגיה מובאים תחילה דברי חזקיה שהאיסור הוא במנסך לעבודה זרה יין על קרניה. רב אדא בר אהבה שואל על כך: ״האי בימוס בעלמא הוא״, ורש״י מפרש את כוונתו שבעלי חיים אינם נאסרים מדין משמשים.
הרמב״ן כותב שנראה שרש״י למד זאת מכך שהכתוב פסל לקרבן רק את הנעבד והמוקצה, ולא נאמר שגם משמשים אסורים לקרבן, אך הרמב״ן והריטב״א דוחים את דבריו שוודאי שבהמה נאסרת על ידי מעשה גם מצד דין משמשים.
לפיכך הם מפרשים ששאלת הגמרא היא רק על לשון הברייתא, שבברייתא מדובר על איסור נעבד ואילו לפי תירוצו של חזקיה יוצא שזהו רק איסור מצד משמשים.
ציון ב.
עיין בירור הלכה לסנהדרין עד, א ציון ג.
ציון ג.ד.
עיין בירור הלכה לחולין מ, א ציון ד.ה.
אמר חזקיה: מאי קרא [מה המקרא] שממנו נלמדת הלכה זו? שנאמר ״בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנפצות לא יקמו אשרים וחמנים״ (ישעיהו כז, ט), אי איכא [אם מתקיים] כאבני גיר מנופצותלא יקומון אשרים וחמנים והם בטלים, אי לאו [אם לא]יקומו.
Ḥizkiyya said: What is the verse from which this halakha is derived? It is derived from the verse: “By this shall the iniquity of Jacob be expiated…when he makes all the stones of the altar as limestones [ke’avnei gir] that are beaten into pieces, so that the asherim and the sun images shall rise no more” (Isaiah 27:9). This indicates that if the description “as limestones that are beaten into pieces” is fulfilled, then the statement “The sun images shall rise no more” also applies, and their status is revoked. If it is not fulfilled, then they shall rise, meaning that their status is not revoked.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) תָּנָא נֶעֱבָד שֶׁלּוֹ אָסוּר וְשֶׁל חֲבֵירוֹ מוּתָּר וּרְמִינְהִי אֵיזֶהוּ נֶעֱבָד אכֹּל שֶׁעוֹבְדִים אוֹתוֹ בֵּין בְּשׁוֹגֵג וּבֵין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס וּבֵין בְּרָצוֹן הַאי אוֹנֶס הֵיכִי דָּמֵי לָאו כְּגוֹן דְּאָנַס בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ.

§ The Sages taught in a baraita: With regard to an item, e.g., an animal, that was worshipped by a certain person, if it is his item it is prohibited, but if it is another’s, it is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita: What is considered an animal that was worshipped and is disqualified from being sacrificed in the Temple? It is any animal that is worshipped, whether unwittingly or intentionally, whether under duress or willingly. What are the circumstances of this case of an animal worshipped under duress? Isn’t it referring to a case where one forcibly took another’s animal and bowed to it, indicating that one who worships the animal of another renders it forbidden?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר. פירוש אין נעבד נאסר אלא אם הוא קניינו של עובד אבל קניינו של אחר לא. מיתיבי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין שוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון שאנס חבירו וגזל בהמתו והשתחוה לה הנה אדם אוסר דבר שאינו שלו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

נעבד – בבעלי חיים הנאסר לגבוה.
אם שלו – היה כשהשתחוה לו אסור אם לאו אינו נאסר לגבוה.
מזיד ורצון חדא הוה אלא תנא רצון אצל אונס.
פיסקא: בימוסיות של מלכים כול׳ מיתבי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כול׳ – קשיא לי היכי לא מותבינן מהכא תיובתא לרבא דפליג על אביי בפרק ארבע מיתות בהעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה, דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור ונסייע מהכא לאביי ונקשה מינה לרבא ותו דהכא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם כול׳ ופליג בין בצינעא בין בפרהסיא והתם פטר לגמרי ולא פליג.
מיתיבי איזהו נעבד כול׳ – קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפרק השוחט בסופו ומיתי׳ לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני עבודה זרה אסרו ר׳ יהודה בן בתירה ור׳ יהודה בן בבא מתירן מפני שני דברים אחד שאין מנסכין אלא בפני עבודה זרה ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך1 שתאסור ייני לאונסי וכיון דהיא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינן לתרוצה. ונראה לי דלא פליגי התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחויה בלחוד שלא עשה בה שום מעשה ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרינן התם אמר רב הונא היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר׳ יוחנן אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב נחמן ורב עמרם ור׳ יצחק דאמרי אין אדם אוסר שאינו שלו – פירוש: שאף על פי ששחטה לעבודה זרה לא אסרה אלמא לא פליגי אלא2 היכא דעבד ביה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעבד ביה מעשה הוא אבל לעולם היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. משום הכי מקשה ומידחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביין נסך הכי אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרינן בפרק הגוזל קמא בה׳ הנותן לאומנים לתקן המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו הרי זה קידש וחייב באחריותו. ואיתה במסכת כלאים בפרק ז׳ וקתני סיפא ר׳ יוסי ור׳ שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר ר׳ יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר׳ עקיבה ואמר אין אדם אוסר או מקדש דבר שאינו שלו ובפרק הערל בהל׳ אנדרוגינס כהן אמרינן אמר שמואל הלכה כר׳ יוסי ורב הונא משמיה דרב אמר אין הלכה כר׳ יוסי ורב אדה בר אהבה אמר רב הלכה כר׳ יוסי – פירוש: רב הונא לטעמיה דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואת חברו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרינן דר׳ מאיר קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם שנפלה אומרים לו גדור נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר׳ דגרמא כאילו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעים מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר׳ מאיר אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מה שכתבתי בפרק השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובהל׳ ח׳ דספר המכריע.
1. כן בכ״י ששון 557, וכן במספר עדי נוסח של הבבלי. בדפוסים: ״הימנך״.
2. כן תוקן בדפוסים. בכ״י ששון 557: ״אלמ׳⁠ ⁠⁠״ ואולי נמחקה האות מ׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א תנא [שנה החכם]: נעבד כגון בעל חיים שעובד אותו כעבודה זרה, אם היה זה בעל חיים שלו (של העובד) — הרי זה אסור, ושל חבירו מותר. ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ששנינו: איזהו נעבד שנאסר להקריבו במקדש? כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד, בין באונס ובין ברצון; ונברר: האי אונס היכי דמי [אונס זה שנזכר כיצד הוא]? לאו [האם לא] כגון שאנס (לקח בכח, שלא ברשות) בהמת חבירו והשתחוה לה? הרי שיכול לאסור גם את בהמת חבירו!
§ The Sages taught in a baraita: With regard to an item, e.g., an animal, that was worshipped by a certain person, if it is his item it is prohibited, but if it is another’s, it is permitted. The Gemara raises a contradiction from another baraita: What is considered an animal that was worshipped and is disqualified from being sacrificed in the Temple? It is any animal that is worshipped, whether unwittingly or intentionally, whether under duress or willingly. What are the circumstances of this case of an animal worshipped under duress? Isn’t it referring to a case where one forcibly took another’s animal and bowed to it, indicating that one who worships the animal of another renders it forbidden?
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״דתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא לָא כְּגוֹן שֶׁאֲנָסוּהוּ גּוֹיִם1 וְהִשְׁתַּחֲוָה לִבְהֶמְתּוֹ דִּידֵיהּ מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא אוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ דִּכְתִיב {דברים כ״ב:כ״ו} וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר.

Rami bar Ḥama says: No, the baraita is referring to a case where gentiles coerced someone and he bowed to his own animal. Rabbi Zeira objects to this: The Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the maiden you shall do nothing, the maiden has no sin worthy of death, for as when a man rises against his neighbor, and slays him, so is this matter” (Deuteronomy 22:26).
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
ר׳ חננאלרי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודחי רמי בר חמא לאו הכי הוא אלא אנוס כגון שאנסוהו גוים וכפאוהו והשתחוה לבהמה שלו דנמצא אוסר בהמתו.
מתקיף לה ר׳ זירא והא כי האי גוונא הוא פטור וכיון דהוא פטור בהמה לאו נעבד היא ומנא לן דכי האי גוונא הוא פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו׳. ובא רבא ופריק האי אנוס דפטריה רחמנא בעבודה זרה בצנעא אבל בפרהסיא לא ואמר הכל היו ואפילו אנוס בכלל לא תעבדם וכשפרט הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם הרי יצא אנוס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי דאפילו אנוס מיזהר שלא יחלל קשיין אהדדי ואמרינן לא קשיא בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם. בפרהסיא אפילו אנוס ולא תחללו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה – פי׳ אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בעל כרחו דא״כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה – תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע״ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור ואין לומר דלרבי זירא אונס רחמנא פטריה מכל וכל ואפי׳ לכתחלה אין למסור עצמו על כך דא״כ מאי ראיה מייתי מולנערה לא תעשה אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי בן סורר ומורה (סנהד׳ דף עד.) אפילו במצוה קלה דקאמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואדרבה קרא דוחי בהם הוה ליה לאיתויי דמיניה תמצא להוציא אונס כדאמר רבא ועוד קשיא מאי קא מסייעי ליה לרבא בסמוך מבימוסיאות בשעת הגזרה דאסורות אפילו ר׳ זירא נמי יודע בזה כיון דבשעת הגזרה הוא חייבין למסור עצמן כדאמרינן בשילהי בן סורר ומורה דאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר׳ זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחלה חייב למסור עצמו ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע״ג שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה ואעפ״כ בדיעבד פטור והשתא מסייע שפיר לרבא מבימוסיאות דמשום דחייב למסור עצמו אסר להו וא״ת מאי קא מייתי למפטר אונס מולנערה התם בדין הוא דפטורה משום דקרקע עולם היא י״ל דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור המיתה ואין טעם לפטרה ממיתה אלא משום אונס תדע שהרי אם היתה נבעלת ברצון היתה חייבת ואע״ג שהיא קרקע עולם וקרקע עולם לגבי מסירת עצמה למיתה הוזכר דמזה הטעם אינה חייבת למסור עצמה אם לא שיאמרו לה או תהרג או תביא עליך הערוה אבל אם אמרו לה או תניחי שיבעלוך או תהרג אין לה למסור עצמה דמרוצח ילפינן ושם אין לו הטעם למסור עצמו אלא שלא יהרוג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך ודאי אין למסור עצמו.
מתקיף לה ר׳ זירא אונס רחמנא פטריה – פירוש: וכל היכא דגברא פטור מקטלא לא מצית למיסרי משום נעבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חברו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא משתכח.
מתקיף לה ר׳ זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו). ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד.) דבע״ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר׳ זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע״ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור׳ זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע״ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע״ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא. ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (כתובות ג:) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין עד:) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר׳ זירא לפטור במשתחוה לע״ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע״ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ״ל מר׳ ה״ר יונה נ״ר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר – איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ״מ אם עבר ולא נהרג פטו׳ ממית׳ ב״ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ׳ פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב״ד אתא וסתמא הוא ואפי׳ במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו׳ ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.
וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד׳ זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר״י ז״ל וכן רבינו מאיר הלוי ז״ל וברור הוא.
(אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתב רבינו הריטב״א ז״ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס׳ ז״ל ונראה לר״י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו׳ וצ״ע כפי דברי ר״י ז״ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.
ובזה שכתב רבינו הריטב״א וכתב שכן – פירש ר״י ז״ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי׳ חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה׳ לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק.
או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס׳ לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו׳ ודוק).
מתקיף לה ר׳ זירא אונס רחמנא פטרי׳ וכו׳ – וא״ת והא קיי״ל דבע״ז יהרג ואל יעבור. וכ״ת ר״ז כר׳ ישמעאל ס״ל דאפי׳ בע״ז בצנעה יעבור ואל יהרג כדאי׳ בפ׳ אין מעמידין [ד׳ כ״ז] מ״מ היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנ׳ פטרי׳ כיון דאי׳ נמי תנאי דאית להו יהרג ואל יעבור ואפשר לאוקמי הך ברייתא דלעיל כותייהו י״ל דהכי קאמר אע״ג דיהרג ואל יעבור מ״מ אם עבר ולא נהרג רחמנא פטרי׳ ממיתת ב״ד. וכיון דרחמנא פטרי׳ לא מיקרי נעבד. ואתא רבא ופריק דאפי׳ בכה״ג מיקרי נעבד:
בד״ה מתקיף לה כו׳ אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור כו׳ אפילו במצוה קלה כו׳ עכ״ל טעות קחזינא הכא דילפינן מיניה ולא מייתי ליה התם אלא אג׳ עבירות דיהרג ואל יעבור וע״ש ונראה להגיה חוץ מבמצוה קלה כו׳ וה״ק התם בכל עבירות כו׳ יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וג״ע וש״ד כו׳ ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רמי בר חמא: לא, כגון שאנסוהו (הכריחוהו) גוים והשתחוה לבהמתו דידיה [שלו]. מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ זירא: אונס רחמנא פטריה [פטרה אותו התורה], דכתיב [שנאמר] לגבי נערה אנוסה: ״ולנערה לא תעשה דבר״ (דברים כב, כו)!
Rami bar Ḥama says: No, the baraita is referring to a case where gentiles coerced someone and he bowed to his own animal. Rabbi Zeira objects to this: The Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the maiden you shall do nothing, the maiden has no sin worthy of death, for as when a man rises against his neighbor, and slays him, so is this matter” (Deuteronomy 22:26).
ר׳ חננאלרי״ףתוספותתוספות רי״ד מהדורה תליתאהרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אֶלָּא אָמַר רָבָא הַכֹּל הָיוּ בִּכְלָל לֹא תָעׇבְדֵם וּכְשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב {ויקרא י״ח:ה׳} וָחַי בָּהֶם וְלֹא שֶׁיָּמוּת בָּהֶם יָצָא אוֹנֶס.

Rather, Rava says: All cases of idol worship were included in the prohibition: “You shall not bow down to them, nor shall you serve them” (Exodus 20:5), including the case of worship under duress. When the verse specified to you: “You shall keep My statutes…which a man shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them, the verse excluded the case of duress. One would conclude from the verse that one who acts under duress is not considered an idol worshipper, and he is not required to sacrifice his life to refrain from worshipping idols.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל היו – בין אונס בין רצון.
הא דאמ׳ הכל היו בכלל לא תעבדםא וכו׳, נראה ליב שבא לומ׳ לא תעלה על דעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד, ואפי׳ בפרהסיא, כיון שהועבדוג פטור ממתת בית דין דאונס רחמנא פטריה,⁠ד אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, וכיון שכל העובדין בכלל לאו, כל הנעבדין נמי בכלל מן הבקר,⁠ה וכשפרט לך הכתו׳ וחי בהם יצא אנוס בזה ובזה,⁠ו וכשהחזיר הכתו׳ לכללו מולא תחללו, חזר האנוס לקרו׳ נעבד, ולא תאמר אין ע״ז אלא קדוש השם בעלמא הוא ואין עליו שם נעבד. והך סברא רבא לר׳ ישמעאל אמרהז וריבותא קמ״ל,⁠ח הא למאי דקיימ׳ לןט ע״ז בין בצנעה בין בפרהסיא יהרג ולא יעבור מה שאין כן בשאר מצות, פשיטא דהכל בכלל שם נעבד שלא מפני קדוש השם נאסר אלא משום ע״ז ושמו ואיסורו עליו, ולהכי נקיט רבא מילתיה דלא בהלכתא לומר דאפי׳ לר׳ ישמעאל משכחת לה.
א. ענין הסוגיא: על מה דאיתא בברייתא ונעבד (בבהמה) אסורה אפילו באונס, מתקיף לה רבי זירא: אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ותירץ רבא: הכל (בין אונס בין רצון, רש״י) היו בכלל לא תעבדם, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס, והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי, דאפילו באונס, הא כיצד, הא בצנעא והא בפרהסיא.
ב. הובא בשם רבינו בחידושי הרשב״א (עמ׳ קטז, ובהערה שם צויין שברמב״ן שבדפוס חסר, ות״ל שהוחזר כאן) ובחידושי ר״ן.
ג. שהועבדו, כן בכ״י, וצ״ל שהעובדו.
ד. ואפי׳ בע״ז כסברתו של ר׳ ישמעאל (לעיל כז, ב) (רשב״א).
ה. מן הבקר, להוציא את הנעבד (ב״ק מ, ב).
ו. בין בעובד ובין בנעבד, שאין זה נקרא עובד ולא נעבד (שם).
ז. כדאיתא לעיל (כז, ב, דרבי ישמעאל סובר דבצנעא אף בע״ז יעבור ואל יהרג). ולא דס״ל לרבא כר׳ ישמעאל אלא לומר דאפילו לר״י משכחת ליה דאפילו באונס נקרא נעבד (חידושי הר״ן), ועיין תוס׳ כאן ד״ה הא בצנעא.
ח. ורבותא קמ״ל, ואפילו לרבי ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור (רשב״א).
ט. סנהדרין עד, א. ועיין בדברי רבינו לעיל בפרק ב, דף כז, ד״ה הא דאקשינן.
אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו׳. פירש הרמב״ן נ״ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע״ז כסברתו של ר׳ ישמעאל (סנהדרין עד.), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר׳ ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר׳ ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע״ז דבין בצנעא בין בפרהסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע״ז ושמו ואסורו עליו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג אמר רבא הכל היו כו׳ – ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.
הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע׳ מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי׳ נעבד בצינעא נקרא נעבד.
אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם – פי׳ הרמב״ן ז״ל דרבא ה״ק לא תימא דנעבד באונס לא שמי׳ נעבד ואפי׳ בפרהסיא ולא אמרי׳ יהרג ואל יעבור והאי [דדרשי׳] מקרא דלא תחללו את שם קדשי קדוש השם בעלמא הוא. אבל לא שיהא מאיסור ע״ז ושיהא נקרא נעבד ליאסר. שאין הדבר כן דהכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס. וכי אהדר רחמנא פרהסיא מולא תחללו את שם קדשי לדוכתי׳ אהדרי׳ ובכלל לא תעבדם הוא ונעבד מיקרי. ומיתסר מדרשא דמן הבקר להוציא הנעבד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רבא: הכל, כל אופן שעובדים בו עבודה זרה, היו בכלל איסור ״לא תעבדם״ (שמות כ, ה) ואף באונס, וכשפרט לך הכתוב: ״וחי בהם״ (ויקרא יח, ה) ולא שימות בהםיצא אונס, שאין אדם נידון בו כעובד עבודה זרה, ואינו חייב למסור עצמו למיתה,
Rather, Rava says: All cases of idol worship were included in the prohibition: “You shall not bow down to them, nor shall you serve them” (Exodus 20:5), including the case of worship under duress. When the verse specified to you: “You shall keep My statutes…which a man shall do and live by them” (Leviticus 18:5), and not that he should die by them, the verse excluded the case of duress. One would conclude from the verse that one who acts under duress is not considered an idol worshipper, and he is not required to sacrifice his life to refrain from worshipping idols.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וַהֲדַר כְּתַב רַחֲמָנָא וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי דַּאֲפִילּוּ בְּאוֹנֶס הָא כֵּיצַד בהָא בְּצִנְעָא וְהָא בְּפַרְהֶסְיָא.

The Merciful One then wrote: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32), indicating that the prohibition against idol worship applies even in a case of duress, as this constitutes a desecration of God’s name. How can these texts be reconciled? This verse is referring to worshipping under duress in private, and that verse is referring to worshipping under duress in public. In private one is not required to sacrifice his life in order to refrain from idol worship. In public one is required to sacrifice his life rather than engage in idol worship. Therefore, if one engaged in idol worship in public, even under duress, the object of idol worship is forbidden.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריר״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בפרהסיא – לא תחללו והאי דקתני אונס אסור בפרהסיא.
הא בצנעא הא בפרהסיא – לכאורה משמע דרבא ס״ל דאונס דצנעא אין לו למסור עצמו ומתוך כך היה נראה לפסוק כרבי ישמעאל דשרי נמי עבודת כוכבים בצנעא וקשיא דחס ושלום שנפסוק עבודת כוכבים יעבור ואל יהרג ועוד בשאלתות דרב אחאי פרשת וארא (סימן מב) פוסק כר׳ יוחנן דאמר בשילהי בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד. ע״ש) משום ר״ש בן יהוצדק כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים יכול אפילו בפרהסיא ת״ל ולא תחללו את שם קדשי לכך נראה דרבא נמי אית ליה דרבי יוחנן והא דקא משני לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר׳ ישמעאל הוא דאתא וכן משמע נמי בפ״ב דכתובות (דף יט.) דרבא אית ליה דרבי יוחנן דא״ל רבא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי׳ להו זילו חתומו וכו׳ דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים והתם נמי בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני י׳ ומורי דודי הרב ר׳ משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז״ל רבא דפ׳ ר׳ ישמעאל לא פליג עליה דר׳ יוחנן אלא ה״פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר״א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ״ל.
לא קשיא הא בצינעה הא בפרהסיא – רבא סבירא ליה כר׳ ישמעאל דאמר לעיל בפרק אין מעמידין דגם בעבודה זרה יעבור ואל ייהרג ודין עבודה זרה ושאר המצוות שוה ובפרהסיא אפילו בשאר מצוות נמי אמר ייהרג ואל יעבור כדאמר בפרק בן סורר ומורה האי גוי דאנסיה לישראל ואמר ליה קטול אספסתא ושדי בנהרא ייהרג ואל יעבור. וגבי רוצח דאמר רבא התם ייהרג ואל יעבור אפילו בצינעא מפני שאין דוחין נפש מפני נפש אבל גבי עבודה זרה לעולם יעבור ואל ייהרג אבל ר׳ אליעזר פליג על ר׳ ישמעאל ואמר דעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעה ייהרג ואל יעבור ומיתינן לה בפרק בן סורר ומורה ובפרק כל שעה ובפרק יום הכיפורים ור׳ יוחנן אמרינן התם דאמר כר׳ אליעזר. [וראיתי שבהלכות גדולות וגם רבינו יצחק זצוק״ל פוסקים כר׳ אליעזר.]⁠1 וקשיא לי להאי פיסקא דאילו לא הות פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד קימא לן דהלכה כר׳ ישמעאל משום דר׳ אליעזר שמותי הוא כל שכן דפליגי אמוראי דקאי ר׳ יוחנן כר׳ אליעזר ורבא כר׳ ישמעאל וקימא לן כרבא דהוא בתרא. עיין בפרק ארבע מיתות ברמזיי.
1. התוספת בסוגריים המרובעים נתווספה על ידי הסופר בגיליון בכ״י ששון 557.
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא – פירוש: ומאי דפליגי אביי ורבא בפרק ד׳ מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכולי עלמא דלא מיבעיא לר׳ אליעזר דחייב אלא אפילו לר׳ ישמעאל חייב דעד כאן לא פטר ר׳ ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר׳ ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דסבירא ליה כר׳ ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הם הכי נמי מאהבה ומיראה משום דלא קיבליה עליה באלוה שכל מה שעושה אינו עושה אלא מפני הגוי ולא שמודה בעבודה זרה ואיזה עובד עבודה זרה חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצינעה אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד. וכל מה שכתבתי בפרק ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא בצנעא הא בפרהסיא – לא קיי״ל הכי אלא בין בצנעא בין בפרהסיא יהרג ואל יעבור. והכי אי׳ בפ׳ בן סורר ומורה (ד׳ ע״ד] ורבא נקיט לה אליבא דר׳ ישמעאל דאית לי׳ האי סברא וכדאי׳ בפ׳ אין מעמידין [שם] ולאו דס״ל לרבא כר׳ ישמעאל אלא לומר דאפי׳ לר׳ ישמעאל משכח״ל דאפי׳ באונס נקרא נעבד:
בד״ה הא בצינעא הא כו׳ לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר״י כו׳ עכ״ל דלרבנן ניחא לאוקמא אפילו בצינעא אע״פ דפטור בדיעבד הואיל וחייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והדר כתב רחמנא [וחזרה וכתבה התורה]: ״ולא תחללו את שם קדשי״ (שמות כב, לב) ללמד שאפילו באונס חל איסור עבודה זרה, שהרי גם בכך יש חילול השם; הא כיצד מתיישבת הסתירה? הא [זה] שאינו חייב למסור עצמו — בצנעא, והא [וזה] שחל איסור עבודה זרה, וחייב למסור עצמו למיתה — בפרהסיא, ולפיכך אם אנסוהו לעבוד בהמה בפרהסיא — הבהמה נאסרת.
The Merciful One then wrote: “And you shall not profane My holy name” (Leviticus 22:32), indicating that the prohibition against idol worship applies even in a case of duress, as this constitutes a desecration of God’s name. How can these texts be reconciled? This verse is referring to worshipping under duress in private, and that verse is referring to worshipping under duress in public. In private one is not required to sacrifice his life in order to refrain from idol worship. In public one is required to sacrifice his life rather than engage in idol worship. Therefore, if one engaged in idol worship in public, even under duress, the object of idol worship is forbidden.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריר״ןמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבָא תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם1 בִּשְׁעַת הַשְּׁמָד2 אַף עַל פִּי שֶׁהַשְּׁמָד3 בטלה אוֹתָן בִּימוֹסְיָאוֹת לֹא בָּטְלוּ.

The Rabbis said to Rava: That which is taught in a baraita supports your opinion. It is taught in a baraita: The following halakha applies with regard to platforms of gentiles that were used for idol worship in a time of religious persecution, when gentiles decreed that Jews must engage in idol worship. During a time of religious persecution, one is required to sacrifice his life rather than transgress the prohibition against engaging in idolatrous worship even in private. Therefore, even though the religious persecution was canceled, the status of those platforms is not revoked and they remain forbidden, despite the fact that the idol worship was performed under duress.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״הגזרה״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״שהגזרה״.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמרו ליה לרבא תניא דמסייעא לך בימוסאות של גוים שהעמידו בשעת הגזרה אף על פי שהגזרה בטלה איסור בימוסאות לא בטיל והא הכא דגזרה אונס הוא ואפ״ה כיון דבפרהסיא הוה אסור ואמר רבא הא לא מסייען התם דלא בטלו בימוסיאות משום דקיימא לן דישראל מומר הוה ופלח להו לרצון. ועבודה זרה דפלח להו ישראל אינה בטילה עולמית.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שעת גזרה פרהסיא הוא ואונס הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לרבא, תניא דמסייעא [שנויה ברייתא המסייעת] לך: בימוסיאות מצבות שעובדים עליהן עבודה זרה של גוים בשעת השמד כשגזרו על ישראל לעבוד עבודה זרה, ושעת השמד כפרהסיא היא, שחייב אדם למסור עצמו למיתה, אף על פי שהשמד בטלאותן בימוסיאות לא בטלו למרות שהיה זה באונס.
The Rabbis said to Rava: That which is taught in a baraita supports your opinion. It is taught in a baraita: The following halakha applies with regard to platforms of gentiles that were used for idol worship in a time of religious persecution, when gentiles decreed that Jews must engage in idol worship. During a time of religious persecution, one is required to sacrifice his life rather than transgress the prohibition against engaging in idolatrous worship even in private. Therefore, even though the religious persecution was canceled, the status of those platforms is not revoked and they remain forbidden, despite the fact that the idol worship was performed under duress.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לְהוּ אִי מִשּׁוּם הָא לָא תְּסַיְּיעַן אֵימַר יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן רַב אָשֵׁי אָמַר לָא תֵּימָא אֵימַר אֶלָּא וַדַּאי יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד2 הֲוָה וּפְלַח לַהּ בְּרָצוֹן.

Rava said to the Rabbis: If one wishes to support my opinion due to that baraita, you cannot support my opinion, as one can say that perhaps there was an apostate Jew there and he worshipped the idol willingly, and therefore the platforms are forbidden. Rav Ashi says: Do not say that one can say it is a possibility; rather, it is certain that there was an apostate Jew there and he worshipped it willingly.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודאי ישראל מומר – דא״א בכל העובדין שלא יהא בהן אחד מומר אחרי שרואה את ישראל ידם מטה נוטה לבו לעבודת כוכבים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר להו [להם] רבא: אי [אם] משום הא [זו] לא תסייען [תסייעוני], מכאן אין הוכחה למקרה של אונס, שכן שם אימר [אמור]: שמא ישראל משומד הוה [היה שם] ופלח לה [ועבד אותה] ברצון. רב אשי אמר: לא תימא אימר [אל תאמר ״אמור״] שמספק אתה חושש לכך, אלא ודאי ישראל משומד הוה [היה] ופלח לה [ועבד אותה] ברצון, ומשום כך נאסרו הבימוסאות.
Rava said to the Rabbis: If one wishes to support my opinion due to that baraita, you cannot support my opinion, as one can say that perhaps there was an apostate Jew there and he worshipped the idol willingly, and therefore the platforms are forbidden. Rav Ashi says: Do not say that one can say it is a possibility; rather, it is certain that there was an apostate Jew there and he worshipped it willingly.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) חִזְקִיָּה אָמַר כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה1 יַיִן עַל קַרְנֶיהָ מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הַאי נֶעֱבָד הוּא הַאי בִּימוֹס בְּעָלְמָא הוּא וְשַׁרְיֵיהּ.

Ḥizkiyya says: The contradiction between the baraitot with regard to an animal that was worshipped can be reconciled differently. The baraita that indicates that one who worships the animal of another renders it forbidden is referring to a case where in idolatrous worship one poured a libation of wine on the horns of an animal belonging to another. Since a sacrificial rite was performed upon the animal itself, it is forbidden. Rav Adda bar Ahava objects to this: Is this a case of an animal that was worshipped? This animal is a mere platform, i.e., it serves merely as an altar, and it is permitted.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״לַעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״לעבודת כוכבים״.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזקיה אמר – לעולם אונס דקתני שאנס בהמת חבירו ואפילו הכי לא תרמינהו אהדדי דהא דתני אסור כגון שניסך לעבודת כוכבים בין קרניה של בהמת חברו דעביד מעשה והא ודאי מיתסרא כדיליף לקמן (ע״ב).
והאי נעבד הואי – בתמיהה. נעבד לא קרי אלא שעשה את הבהמה עצמה עבודת כוכבים.
והאי בימוס בעלמא – שויוה ובעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי עבודת כוכבים.
הא דאקשי׳ האי נעבד הוא בימוס בעלמ׳ הוא דשויה.⁠א פרש״י ז״ל דבעלי חיים לא מיתסרי משום משמשיה ע״ז. ונראה שרוצה לומר מפני שלא מיעט הכתו׳ מקרבן אלא נעבד ומוקצה כדדרשינןב מן הבקר, אבל משמשי לא למדנו. ותמהני שהרי אמרי׳ג המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בו מעשה אסרה, ופירש אף להדיוט, וכן פירש רש״י ז״ל עצמו במסכת חוליןד וכן פירשה הא דאמ׳ רב הונא שחט בה סימן אחד אסרה, להדיוט,⁠ו והוא הדין לחצי סימןז וכל דהו ואע״פ שעדיין בעלי חיים היא, כדאיתא התם, וכיון שכן לדבריו דחאיל עליהו אסור ע״ז להדיוט משום מעשה איסור, משמשין נמי אמאי לא חאיל במעשה בין להדיוט בין לגבוה.⁠ח ולשון אחר מצאתי לרב ר׳ אברהם ז״ל בפירושיוט שאינו נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך ואפי׳ בימוס שלו,⁠י כמו שכתבתי בפרק כל הצלמיםכ משם הרב ז״ל, ולא נתחוורו שם דבריו. ולי נראהל דהכא בלישנא בעלמא קפדינן, היכי קתני נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי דייקא לישנא מדלא אמרינן ומי מתסר בימוס בעלמא הוא.
א. ראה לעיל ציונים 218, 218*. ועיין בחידושי הר״ן שמביא כל ענין פיסקא זו בשם רבינו. ובחידושי הרשב״א (עמ׳ קטז-יז) וריטב״א, וע״ע להלן ציון 291.
ב. מן הבקר (ויקרא א, ב) להוציא הנעבד, מן הצאן, להוציא את המוקצה (ב״ק מ, ב).
ג. כאן בסוגיין (נד, א).
ד. מ, א, רש״י שם: עשה בה מעשה אסרה, אף להדיוט. ודעת הרמב״ם (עכו״ם ח, א) שאינה נאסרת אפילו במעשה להדיוט.
ה. רש״י שם ד״ה היתה בהמת חבירו.
ו. דאי לגבוה דוקא מאי אריא כי שחט לשם ע״ז כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן שהרי נעשית בעלת מום וטריפה, אלא ודאי אף להדיוט קאמרי׳ וכיון דאף להדיוט מתסר ע״י מעשה אלמא לא מדרשא דמן הבקר גמרי׳, וכיון שכן אמאי לא חייל איסורי׳ נמי אמשמשין (חידושי הר״ן).
ז. כלשון רש״י שם: והאי סימן אחד לאו דוקא דה״ה לחצי סימן.
ח. עי׳ ריטב״א.
ט. בפירוש הראב״ד כאן (עמ׳ 141): הא בימוס בעלמא שויה, ובימוס אינו נאסר להעביר שהעביר ע״ז משם אלא א״כ נעשה מתחלה לכך כדמפ׳ פ׳ כל הצלמים. ולשון הראב״ד (קרוב ללשון כמו שרבינו מביאו) הוא בחידושי הרשב״א: פי׳ הראב״ד ז״ל בימוס בעלמא שויה, ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך. וכן הוא בחידושי הריטב״א.
י. צ״ע כוונתו. וברשב״א וריטב״א ליתא.
כ. לעיל דף מז ע״ב. ועיין שם הערה 649*.
ל. והובא פירוש זה בחידושי הר״ן בשם רבינו, וכן ברשב״א (והרמב״ן נ״ר) ובריטב״א (ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הרמב״ן ז״ל).
האי בימוס בעלמא שויא. פירש רבנו חננאל ז״ל: ובימוס הא אמר ר׳ יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נ״ב. ד״ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (עבודה זרה מו:) או בבעלי חיים (תמורה כח.), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי. ורבנו הרב נ״ר הכין כתב גבי לולב של ע״ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל (עבודה זרה נב:) גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע״ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ״ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע״ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב״ן נ״ר לעיל בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מז.) גבי לולב, לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב״ה. ולדברי שמועתינו פירש הראב״ד ז״ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מז:). והרמב״ן נ״ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האי בימוס בעלמא שוייה – פרש״י ז״ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור״ח ז״ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי׳ בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט׳ ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו׳ הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר׳ הרמב״ן ז״ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והראב״ד ז״ל פירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו׳ אלא בשעשאו מתחי׳ לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הרמב״ן ז״ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ׳ והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ״י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ״לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי׳ בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הרשב״א נר״ו אלא דדוק׳ בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס״ד ושלא כדברי הרמב״ם ז״ל שפירש דאפילו על ידי מעש׳ אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ׳ השוחט וכן פרש״י ז״ל וכל המפרשים ז״ל כמו שכתבתי ותו לא מידי.
האי נעבד הוא בימוס בעלמא שוי׳ – פירש״י ז״ל דבעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי ע״ז. פי׳ לפירושו שכיון שלא מיעטן הכ׳ מקרבן אלא נעבד ומוקצה למשמשין לא למדנו. והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דכיון דמשום מעשה אתינן עלה ואפי׳ להדיוט מתסר דודאי כי אמרי׳ שחט בה סימן א׳ אסרן אף להדיוט קאמרי׳. וכן פירש״י ז״ל בפ׳ השוחט [ד׳ מ] וכ״כ הראב״ד ז״ל. דאי לגבוה דוקא מאי איריא כי שחט לשם ע״ז כי שחט להדיוט נמי פסולה לקרבן שהרי נעשית בעלת מום וטריפה. א״ו אף להדיוט קאמרי׳ וכיון דאף להדיוט מתסר ע״י מעשה אלמא לאו מדרשא דמן הבקר גמרי׳. וכיון שכן אמאי לא חייל איסורי׳ נמי אמשמשין. לכך פי׳ הרמב״ן ז״ל דהכא בלישנא בעלמא קפדינן היכי קתני נעבד הוא. הא לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויא. והכי דיקא לישנא מדלא אמרי׳ ומי מתסר בימוס בעלמא הוא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חזקיה אמר, את הסתירה לגבי בהמה שאינה שלו אפשר ליישב בדרך אחרת: בברייתא האוסרת מדובר כגון שניסך לעבודה זרה יין על קרניה של בהמה שאינה שלו, שעשה מעשה בגופה של הבהמה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: האי [וכגון זה] נעבד הוא? הרי לא עבד את הבהמה, האי [כגון זה] בימוס בעלמא [בלבד] הוא, הרי רק השתמש בה כמזבח לצורך עבודה זרה, ושרייה [ומותר]!
Ḥizkiyya says: The contradiction between the baraitot with regard to an animal that was worshipped can be reconciled differently. The baraita that indicates that one who worships the animal of another renders it forbidden is referring to a case where in idolatrous worship one poured a libation of wine on the horns of an animal belonging to another. Since a sacrificial rite was performed upon the animal itself, it is forbidden. Rav Adda bar Ahava objects to this: Is this a case of an animal that was worshipped? This animal is a mere platform, i.e., it serves merely as an altar, and it is permitted.
רי״ףרש״ירמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״אר״ןבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֶלָּא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה כְּגוֹן שֶׁנִּיסֵּךְ לָהּ יַיִן בֵּין קַרְנֶיהָ דַּעֲבַד בַּהּ מַעֲשֶׂה וְכִי הָא דַּאֲתָא עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ גהַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבֶהֱמַת חֲבֵירוֹ לֹא אָסְרָה עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה אֲסָרָהּ.

Rather, Rav Adda bar Ahava says: That baraita is referring to a case where he poured a libation of wine in worship of the animal between its horns. In this case one renders another’s animal forbidden, as he performed a sacrificial rite upon the animal itself. And this is similar to that which Ulla stated, as Ulla came from Eretz Yisrael and said that Rabbi Yoḥanan says: Even though the Sages said that one who bows to the animal of another person does not render it prohibited, if he performed a sacrificial rite upon it he rendered it prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חזקיה אמר הא דתנא איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון דמשמע כגון דהא גברא אנס חברו ועבד לבהמתו ונאסרה כגון שניסך יין לחמה בין קרני בהמת חבירו ומקשינן האי בימוס עשאה פי׳ מזבח כמו מצבה עשאה לעבודה זרה אחרת ובימוס הא א״ר יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה ופרקינן אלא כגון שניסך לה יין לאותה בהמה עצמה בין קרניה שעשאה עבודה זרה ועשה בה בעצמה מעשה ע״ג קרניה וכר׳ יוחנן דאמר אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכדרב הונא דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני עבודה זרה לא אסרה שחט בה סימן אחד כיון שעשה בה מעשה אסרה מנא לן דמעשה אוסר בעבודה זרה אילימא מכהנים דכתיב אך לא יעלו כהני במות את מזבח י״י אשר בירושלים וגו׳ דלמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ואלא מאבני מזבח ששיקצום מלכי יון לעבודה זרה דלמא שאני התם דכתיב קרא בהדיא ובאו בה פריצים וחללוה אלא מן הכלים שהזניח אחז והא כלים לאו בני דעה נינהו ולא דידיה נינהו ונאסרו דכתיב הכנו ואמר מר שגנזום והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה אסרם שמע מינה העושה מעשה אפילו בדבר שאינו שלו אסרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כגון שניסך לה – שעשה עבודת כוכבים ועשה בה מעשה אבל בהשתחואה או עבודה אחרת דלאו בגופה לא מיתסר דבר שאינו שלו.
אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה – פירוש: אף לגבוה.
עשה בה מעשה אסרה – פירוש: אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרניה אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לעבודה זרה דכל אילו הן נאסרין אפילו להדיוט.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רב אדא בר אהבה: באותה ברייתא מדובר כגון שניסך לה עצמה, כדי לעובדה, יין בין קרניה. והטעם שיכול לאסור בהמה שאינה שלו, הוא מפני דעבד [שעשה] בה מעשה, וכי הא דאתא [וכמו הלכה זו שכאשר בא] עולא מארץ ישראל אמר בשם ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה, אם עשה בה מעשהאסרה.
Rather, Rav Adda bar Ahava says: That baraita is referring to a case where he poured a libation of wine in worship of the animal between its horns. In this case one renders another’s animal forbidden, as he performed a sacrificial rite upon the animal itself. And this is similar to that which Ulla stated, as Ulla came from Eretz Yisrael and said that Rabbi Yoḥanan says: Even though the Sages said that one who bows to the animal of another person does not render it prohibited, if he performed a sacrificial rite upon it he rendered it prohibited.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יתוספות רי״ד מהדורה תליתאהבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן פּוּקוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְעוּלָּא כְּבָר תַּרְגְּמַהּ רַב הוּנָא לִשְׁמַעְתָּיךְ בְּבָבֶל דְּאָמַר רַב הוּנָא דהָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה בִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד אֲסָרָהּ.

Rav Naḥman said to the Rabbis: Go out and say to Ulla: This is not a novel concept, as Rav Huna already interpreted the halakha that you stated in Babylonia. This is as Rav Huna says: In a case where the animal of another person was lying down before an object of idol worship, once one cut one of the organs that must be severed in ritual slaughter, i.e., either the windpipe or the gullet [siman], he rendered it prohibited, as he performed a sacrificial rite upon the animal.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סימן אחד – לעבודת כוכבים.
היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים – פירש בקונטרס לא מיבעיא הרביצה דהגביהה וקנאה ונעשית שלו ולא נהירא דמדפריך התם (חולין דף מא.) ממנסך למ״ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי קא פריך מדאגבהיה לנסך קנייה והויא שלו אלא ודאי אין הגבהתו מועלת רק להתחייב באונסין לכך נראה לפרש דרבוצה נקט לרבותא אע״פ שלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול אסרה במעשה זוטא וסימן א׳ לאו דוקא דה״ה כל דהו שהרי סימן אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע״ג דרב הונא מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי בלאסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאסרה להדיוט ה״ה נמי דמעשיו דידיה כגון ניסך לה בין קרניה מהני לאסרה לגבוה.
כיון ששחט בה סימן אחד אסרה – בפרק מרובה ובפרק אלו נערות ובפרק השוחט מוכיח דמן התורה היא אסורה אם כן כשמביא ראיה מאבני המזבח ומכלים איסורן מן התורה הוא מפני שנעשה בהן מעשה ולא כפתרון המורה דפירש דרבנן גזרו בהו ואכתי שפיר קא קשיא לי היכי מייתי ר׳ לעיל ראיה מכלים דאחז שהן אסורין מן התורה לכלים דבית חוניו עיין מה שתירצתי במהדורא תליתאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה היתה בהמת חבירו כו׳ אע״ג דרב הונא מיירי לאוסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי לאוסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאוסרה להדיוט ה״ה נמי כו׳ כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כשאמרו דברים אלה בשם עולא אמר להו [להם] רב נחמן לחכמים: פוקו [צאו] ואמרו ליה [לו] לעולא: כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך [להלכתך] בבבל, שקבע הלכה זו עצמה בלשון אחרת, שאמר רב הונא: היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודה זרה, כיון ששחט בה סימן אחד (קנה או ושט) — אסרה, והטעם — משום שעשה בה מעשה, אף שאינה שלו.
Rav Naḥman said to the Rabbis: Go out and say to Ulla: This is not a novel concept, as Rav Huna already interpreted the halakha that you stated in Babylonia. This is as Rav Huna says: In a case where the animal of another person was lying down before an object of idol worship, once one cut one of the organs that must be severed in ritual slaughter, i.e., either the windpipe or the gullet [siman], he rendered it prohibited, as he performed a sacrificial rite upon the animal.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותתוספות רי״ד מהדורה תנינאבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מְנָא לַן דַּאֲסָרָהּ אִילֵּימָא מִכֹּהֲנִים וְדִלְמָא שָׁאנֵי כֹּהֲנִים דִּבְנֵי דֵעָה נִינְהוּ.

The Gemara asks: From where do we derive that he rendered it prohibited? If we say that it is derived from the halakha that priests who engaged in idol worship are disqualified from serving in the Temple, even if they did so under duress, perhaps the case of priests is different, as they possess awareness and are responsible for their actions.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי נימא מכהנים – שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעבודת כוכבים וכתיב ולא יגשו אלי (עוד) לכהן לי (יחזקאל מד).
דבני דעה נינהו – וקנסא הוא.
אילימא מכהנים – שעשו מעשה ונאסרו אע״פ שאין זו ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם מכל מקום הכי קאמר אפילו היו דומים לזה ולא עשו מעשה רק בשל אחרים לא ראיה היא כדדחי משום דבני דעה נינהו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומבררים הלכה זו: מנא לן [מנין לנו] שאסרה? אילימא [אם תאמר] מכהנים, שכהנים שעבדו לעבודה זרה נפסלו מלעבוד במקדש, שגם אם לא עשו זאת מרצונם בכל זאת גופם נאסר לגבוה — ודלמא שאני [ושמא שונים] כהנים, שבני דעה נינהו [הם], ויש מקום לקונסם!
The Gemara asks: From where do we derive that he rendered it prohibited? If we say that it is derived from the halakha that priests who engaged in idol worship are disqualified from serving in the Temple, even if they did so under duress, perhaps the case of priests is different, as they possess awareness and are responsible for their actions.
רי״ףרש״יתוספותבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְאֶלָּא מֵאַבְנֵי מִזְבֵּחַ וְדִלְמָא כדר״פכִּדְרַב פָּפָּא

But rather, perhaps it is derived from the stones of the altar that were rendered forbidden by the Greeks, even though the stones were not theirs. The Gemara rejects this suggestion: But perhaps the reason the stones of the altar were prohibited is different, as explained by the statement of Rav Pappa (52b), that when the Greeks entered the Temple it was defiled and became theirs. One therefore cannot derive from that case that one can render the property of another person forbidden.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאבני מזבח – שגנזום מלכי בית חשמונאי משום דשיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים ואע״ג דהקדש הוו ולא יכול העובד כוכבים לאסרן אפ״ה כיון דעבוד מעשה אסרינהו רבנן.
דלמא כר״פ – דאמר קרא אשכחו ודרוש שיצאו לחולין וקנאום העובדי כוכבים ויכלו לאסרן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואלא למד מאבני מזבח, שאף שהן של הקדש, כיון שבאו היוונים וטימאום נאסרו, אף שאינן שלהם — ודלמא [ושמא] יש להסביר דבר זה כמו שאמר רב פפא, שלמדו מן הכתובים כי הגוים שנכנסו למקדש הוציאוהו מרשות הקדש וכך הפך לשלהם (ראה לעיל נב,ב), אבל אין מכאן הוכחה שאדם אוסר דבר שאינו שלו!
But rather, perhaps it is derived from the stones of the altar that were rendered forbidden by the Greeks, even though the stones were not theirs. The Gemara rejects this suggestion: But perhaps the reason the stones of the altar were prohibited is different, as explained by the statement of Rav Pappa (52b), that when the Greeks entered the Temple it was defiled and became theirs. One therefore cannot derive from that case that one can render the property of another person forbidden.
רי״ףרש״יבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה נד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה עבודה זרה נד. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל עבודה זרה נד., רי"ף עבודה זרה נד. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י עבודה זרה נד., תוספות עבודה זרה נד., תוספות רי"ד עבודה זרה נד., תוספות רי"ד מהדורה תנינא עבודה זרה נד., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה עבודה זרה נד., רמב"ן עבודה זרה נד. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב חיים דוב שעוועל. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א עבודה זרה נד. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי עבודה זרה נד. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א עבודה זרה נד., ר"ן עבודה זרה נד. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות עבודה זרה נד., בירור הלכה עבודה זרה נד., פירוש הרב שטיינזלץ עבודה זרה נד., אסופת מאמרים עבודה זרה נד.

Avodah Zarah 54a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Avodah Zarah 54a, R. Chananel Avodah Zarah 54a, Rif by Bavli Avodah Zarah 54a, Rashi Avodah Zarah 54a, Tosafot Avodah Zarah 54a, Tosefot Rid Avodah Zarah 54a, Tosefot Rid Second Recension Avodah Zarah 54a, Tosefot Rid Third Recension Avodah Zarah 54a, Ramban Avodah Zarah 54a, Rashba Avodah Zarah 54a, Meiri Avodah Zarah 54a, Ritva Avodah Zarah 54a, Ran Avodah Zarah 54a, Maharsha Chidushei Halakhot Avodah Zarah 54a, Beirur Halakhah Avodah Zarah 54a, Steinsaltz Commentary Avodah Zarah 54a, Collected Articles Avodah Zarah 54a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144